איך כותבים על וואבי סאבי מבלי לחטוא לדבר עצמו? וואבי סאבי הוא הלך רוח, הוויה. הוא יופי במשמעות השלמה והעמוקה ביותר - כיוון שבהוויתו הוא השלמה עם טבעם של החיים, שאין להם כל ברירה אלא להתקדם תמיד אל עבר האין, אל עבר ההתכלות. כמה שקט יש במקום שבו משלימים עם החיים... כמה עמוק לפתע היופי של הדברים באשר הם, בלי להוסיף עליהם דבר, בלי לצפות אותם או לכסות אותם, בלי כל ניסיון להסתיר את העובדה שהם מזדקנים, מתקמטים, מתבלים. בדיוק שם טמון הסוד והעושר שלהם, בהתמסרות ההכרחית לזמן, למזג האויר. כמה יופי יש בסובייקטיבי, בחשוף, בחומר החי...

אנחנו מתרגשים מיופי. מתרגשים מתורת האסטטיקה היפנית הזו שנותנת שם לחווית חיינו. אז אי שם ביפן יצא אחד* נגד מסורת עתיקה והפך את טקס התה הקדוש על פיהו, לא עוד פורצלן סיני יוקרתי כי עם כוסות חימר מקומיות, פשוטות, בלתי אחידות. ובית התה הוא לא יותר מביקתת במבוק רעועה. ובכך נוצרה תרבות אסטטית חדשה.

אך למען האמת ואבי סאבי הוא הרבה יותר מאסטטיקה. הוא יותר מאופנה ועיצוב פנים. הוא הלך רוח שמאפשר למתבונן למצוא יופי בכל דבר, הוא מאפשר למתבונן ליצור קשר עם האובייקט ובכך להוציא אותו מהאנונימיות שלו.....אז בין יפן לישראל אוקיינוסים ויבשות, מרחקי תרבות ושנים. ומה לנו ולטקסי תה, לבנטינים שכמונו, מכורים לקפה טורקי שחור לוהט.. ובכל זאת, הרי וואבי סאבי הוא אל-זמני, וכאן אצלינו תרכינו ראש בכניסה, תשאירו את האגו השחצן על מיתלה המעילים , תשילו מעליכם את המיותר ותיכנסו אל העולם שלנו. החלודה כאן חשופה ומספרת את סיפור הזמן והעץ אינו צבוע.. האומנות מתחילה ברגע ההתייחסות. בשימת הלב אל הדבר, ובעצם מרגע זה היא ממשיכה להיווצר ולהשתנות לעד. הכול מותיר בה סימן, ...גם אתם בשעה שאתם מתבוננים בה..

​

*מורטה ג'וקו - נזיר זן יפני, הוא שהפסיק, לפני מאות שנים, את הנוהג להשתמש בכלי חרסינה יוקרתיים, והחליפם בכלי חרס מקומיים. כמאה שנים אחריו, המשיך את דרכו,

אמן טקס התה,סן נו-ריקיו, כאשר תיכנן את בית התה כביקתת בוץ, דוגמת בתי האיכרים הפשוטים.